Back

החוק הישראלי עד שנת 2005 ראה אדם אחראי למותו של זולתו אם: "במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל או ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה". בתי המשפט בישראל מעולם לא נתנו הרשאה להמתת חסד אקטיבית, אם כי במקרים רבים אפשרו להימנע מטיפול מאריך חיים. ניתוק ממכונת הנשמה, הימנעות מדיאליזה, הפסקת אספקת מזון ונוזלים – כל אלו פעולות פסיביות שקיבלו הכשר במשפט הישראלי בנסיבות מסוימות.

ישנם מקרים שבהם אי הארכת חיי חולה סופני היא בגדר נורמה שכבר אין מערערים עליה. כך, למשל, בבתי החולים בישראל אין מנשימים חולים עם סרטן מפושט ואין ממעיטים בתרופות משככות כאבים לחולים סופניים, גם אם ברור שהן עלולות לקצר את ימיהם.

ב-6 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, המתיר שלא להאריך את חייו של חולה סופני, שנתן הוראה מתאימה בעניין זה. עם זאת החוק מציין מפורשות בסעיף 19: "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא".

בערעור בפני בית המשפט העליון על חומרת עונשו של אדם אשר ניסה להמית את אימו המתת חסד ונגזר עליו שנת מאסר בפועל, קבע בית המשפט‏:

 

בסופו של יום, משנגזר עלינו להידרש לגזר הדין ולהכריע, סבורים אנו כי חובתנו לדבוק בעקרון קדושת החיים, לידע ולהודיע כי אין מנוס נוכח ניסיון ליטול חיים בכוונת מכוון - ממאסר מאחורי סורג ובריח. וכאמור, רק בשל הנסיבות הקשות והמיוחדות הושת עונש בן שנה אחת, שאילולא כן היה העונש חמור בהרבה - ואפשר לקרוא לענישה שהושתה כמעט "לפנים משורת הדין"

(השופט אליקים רובינשטיין)