Back

אם יעלה מישהו את השאלה: האם כדאי לקיים את חייו של אדם שהיה ל"צמח" - תתחייב מיד כתשובה השאלה: מהי הכדאיות של חייך, אדוני? הלא לעצם קיומו של אדם אין שום הנמקה רציונאלית: אתה אינך קיים משום שיש הנמקה לקיומך, אלא אתה קיים משום שאתה קיים. ושוב אנו נזכרים במשמעות העמוקה של אותו מאמר בפרקי-אבות - ולאו דווקא במובן המטאפיסי שאפשר לייחס לו, דהיינו שנמסר לך פיקדון ואתה חייב לשמור עליו, אלא בפשטות כקביעת עובדה. החיים אינם ניתנים להיכלל בשום קטגוריה משפטית וערכית, ואי אפשר "להעריך" אותם הערכה רציונאלית.
אם יתחיל מישהו לתהות על קנקנה של ההנחה הסתמית שיש לאדם זכות לחיות ושאין אדם רשאי ליטול ממנו את חייו; ואם יגיד לי: אמנם כן, אבל בתנאים ובנסיבות שבהם ניטל מן החיים ערכם והם הפכו לסבל, בטל האיסור - מיד אציג לו את השאלה: מדוע אסור לי ליטול את חייך, הנראים לי חסרי ערך? הוא יענה: אין אתה רשאי ליטול את חיי משום שמוסכם שאין לנגוע בחיי אדם, ללא תלות בערך המיוחס להם. מיד אגיד לו: אם אין אתה יכול לנמק נימוק רציונאלי את תקפותו של איסור זה לגביך, כיצד תוכל לנמק את ביטולו לגבי אדם אחר - משום שחייו, כביכול, אינם "כדאיים" עוד?

מדוע אינני רוצח אותך, כשאין חייך מוצאים חן בעיני? משום שאני - כרבים בינינו - בדעה הסתמית שאין ליטול חייו של אדם. אם אגיד: לא אטול חייו של אדם, בתנאי שיוגד לי הנימוק לאיסור זה - יתברר שאין לכך נימוק, ואז אטול חייו של אדם.
בזה הגענו לבעיית המתת-חסד. אני מבין שאדם עשוי להימצא במצב שבו, לפי הרגשתי העמוקה, "הטוב" בשבילו הוא - מותו, ושאני רשאי, ואולי אף חייב, לסייע לו למות. אולם חושבני שאינני רשאי לפעול על פי הרגשה זו, משום שבזה אני מערער את יסודות קיומנו-בצוותא. יסוד קיומנו זה הוא דבר עדין מאד, ואסור לגעת בו. אנחנו מסוגלים לחיות יחד, רק בתנאי שלא נהרהר בשום מקרה אחרי האיסור ליטול חייו של אדם. אם אנחנו מהרהרים אחריו במקרה מסוים - פסק האיסור מלהתקיים.
ואם מדובר ב"המתת חסד", יש לשאול: "חסד" - עם מי? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך ל"צמח" ועי"כ נעשה למועקה על כל סביבתו. כאן אין מובן לטענה שנגמול חסד עמו אם נתיר לעצמנו לחסל את חייו, שהרי הוא עצמו כבר נטול הכרה ותודעה.
אבל אין ספק שנעשה חסד עם עצמנו, בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיסית והנפשית, שהמשך קיומו של יצור זה גורם לנו. ומכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלטתנו זו: אם אנו מבטלים את ההנחה המוחלטת, הבלתי-מנומקת, שאסור ליטול חיי אדם; אם אנו מוצאים נימוקים לצמצמו ולהגיד: בתנאים מסוימים נטילת חיי אדם אינה פשע, אלא מעשה חסד - ניתן לצפות מראש את התוצאות. פתאום יתברר לרבים, שהעולם שורץ יצורים אנושיים שבחיסולם יש משום עשיית חסד. ההונאה העצמית - לעיתים הכנה - שהם מתכוונים לגמול חסד ליצורים העלובים ההם, תחפה על הדחף לגמול חסד לעצמם ע"י חיסולם של אחרים, שקיומם מפריע למחסלים או מעיק עליהם.
לפיכך אני אומר: גם אם התגובה הרגשית הכנה שלי על מצבים מסוימים, שבהם מצויים בני אדם מוכי גורל, הוא ש"טוב מותם מחייהם" - אסור לו להישמע לרגש זה. אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך, שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם. חלילה לנו להעלות את המושג lebensunwert - חיים חסרי ערך. היטלר הוא שקבע שיש "חיים שאינם כדאיים", והוציא להורג 70 אלף חולי נפש או חולים ובעלי-מומים חשוכי-מרפא - משום שחייהם "חסרי ערך" ואינם כדאיים לחברה, וכל המשחרר אותם מחייהם העלובים ומשחרר את החברה מהם - הרי זה משובח.

ויש המנסים למצוא הצדקה להמתת-חסד במקרים מסוימים על סמך הבחנה בין סוגים שונים של מועמדים לכך: מי "שהגיעו לסוף החיים במובן הביולוגי של המלה"; הסובלים סבל גופני או סבל נפשי שאין לשאתו; הנראים לנו פגומים מבחינה אנושית או חברתית, וכו' - ולקבוע לפי זה את יחסנו למיתתם. חוששני שלא תיתכן כאן הבחנה חדה. יש מי שכשל כוחו לסבול מיחושים גופניים קשים, ויש בריא שנמאסו עליו החיים מסיבות הנעוצות בביוגראפיה שלו - זה וזה מבקשים את נפשם למות. אם לגבי הראשון נאמר: חסד הוא לשחררו מייסוריו - מה נאמר לגבי השני? אעפ"י שאני חש שקיים הבדל בין המצבים השונים, אין התחושה הזאת יכולה להנחות אותי, משום שאינני יכול לקבוע בדיוק את הגבול.