בעיני היהדות, האדם הוא יציר חברתי ולכן ההשתייכות לקהילה הינה צורך בסיסי של כל אדם באשר הוא, אחד העונשים הקשים שיכול בית הדין לפסוק על פי ההלכה, הוא נידוי חברתי, שמשמעו פרישה כמעט מוחלטת מחיי הקהילה. ביהדות נודעת חשיבות רבה לחיבוק הקהילתי, ולדאגה לרווחתו של כל אחד מהפרטים בקהילה, לרבות אלה המצויים בשולי הקונצנזוס. 

העיקרון החברתי והקהילתי טבוע בנו מקדמת דנא, ובא לידי ביטוי במושג 'ערבות הדדית' הלקוח מן היהדות, 'כל ישראל ערבין זה לזה'. במובן הבסיסי והפשוט של המושג, כל ישראל אחראים זה לזה ועוזרים זה לזה, רעיון המושרש היטב במצוות ובהלכות: מתן מעשר, מתנות לאביונים, מתן צדקה, אושפיזין, מצוות ביקור חולים, ניחום אבלים ועוד. במובן העמוק יותר של המושג 'ערבות הדדית' אם אירע אסון כלשהו, לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות לאסון, גם אם בפועל ידינו לא הייתה במעל. מההיבט היהודי הרוחני, 'כל ישראל אחד', כל נשמות ישראל מושרשות במהותו של הקב"ה ומאוחדות עימו, ותכלית הבריאה היא הרצון לקבל, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר של התיקון שאדם יכול להשיג היא 'הרצון לקבל בעל מנת להשפיע', ניתן לראות כיצד רעיון זה מגולם ומושתת בחיי הקהילה. 

הרעיון הרוחני של ההשפעה ההדדית, מוכר ומקובל גם בתפיסות ומסורות רוחניות אחרות.

ערבות הדדית מלאה ומוחלטת, היה עקרון מרכזי עליו הושתת גם הקיבוץ בתחילת דרכו, ונשמר בחיי הקהילה בקיבוצים ובמושבים עד היום.